פחד מספר שש
היא נכנסה בצעדים זהירים אל החלל האפלולי.
ברגע הראשון לא הצליחה לראות כלום, ורק לאט לאט התבחנו מתוך החשכה גושים גדולים
ורבועים וביניהם, ראתה, שורות של חללים ריקים. לבסוף הבינה: אלה מדפים, מדפים
עצומים וגבוהים, מדפי מתכת אפורים כמו באחרונת הספריות הישנות, וביניהם מסדרונות
של ריק.
ועליהם? היא התקרבה, עקב בצד אגודל, מתאמצת לראות לפנים ובו בזמן לא לדרוך על שום דבר מהדברים שהיו זרוקים על הרצפה המאובקת – אי אפשר היה לראות את האבק אבל הדגדוג שחשה באפה בכל פעם שהניחה רגל לצעוד קדימה בישר לה על עננת אבק חדשה שהתרוממה משם, מלמטה. בינתיים התקרבה אל שורת המדפים שלימינה. מקרוב עוד היו גבוהים יותר, רחבים יותר – וכמעט ריקים. פה ושם ראו עיניה חפץ רבוע, כמין קופסת שוקולדים שטוחה שכינו בילדותה בונבוניירה, ואולי שניים-שלושה כאלה מונחים זה מעל זה.
ספרים. ספרים אין חפץ. ספרים שלא נלקחו אפילו לגריסה. היא הושיטה יד ונגעה באחד מהם. האבק היה מוחשי מאוד – שכבה עבה שדבקה באצבע והעלתה בדעתה שֵם, דמות מספר שקראה פעם, כשעוד נהגה לקרוא. "אצבע אבק". תמיד חשדה שאין זה אלא תרגום קלוקל שדבק בדמות הזאת ואפילו הבטיחה לעצמה שיום אחד תבדוק בשפת המקור, אבל מעולם לא בדקה. היא הסירה פס של אבק מכריכת הספר והתאמצה לקרוא את הכותרת שהתנוססה עליו, אבל השמות – שם המחבר ושם הספר – לא הרעידו שום פעמון של היזכרות במוחה העייף. רגליה הוליכו אותה הלאה במורד הפרוזדור שבין המדפים הנישאים, הריקים למחצה, והיא אינה יודעת אם ריקנותם או שמא דווקא אותם ספרים אין-חפץ, הספרים המעטים שנחו עליהם, הם שמחצו את לבה.
בקצה
שורת המדפים היה מעבר צר שהוליך לשורת המדפים המקבילה, והיא עברה על פני כולם,
פרוזדור אחר פרוזדור, עד המדף האחרון. מדי פעם ראתה על המדפים ספר שהיה מוּכּר לה
במעורפל. היו מדפים עמוסים בערימות נשכחות והיו מדפים עקומים שהספרים שהחזיקו פעם
היו מוטלים על הרצפה. אבל רק בפינה נידחת בקצה הפרוזדור האחרון ראתה אותה, את
הערימה שלה.
קל היה לזהות את צורתו המוארכת של הספר, וכריכתו הבהירה קרנה באפלה למרות האבק. היא כרעה ליד הערימה – לא ערימה אחת כי אם כמה ערימות, ערימות גבוהות ומרקיבות שהדיפו ריח עובש כתבשיל פטריות שהוקדח. הזקנה קרסה על הרצפה למול הערימות שאיימו לקבור אותה תחתיהן אם רק תשלוף עותק אחד מתחתית הערימה הקרובה. ובכל זאת שלפה ספר מאחת הערימות.
ביד רכה וחרושת קמטים ליטפה את הכריכה, הסירה את אבק השנים ופתחה את הספר, דפדפה עד השיר הראשון ועצרה. בידה החזיקה את התינוקת שלה, דמותה הנמה ניבטה אליה מהשיר, מתוקה וקטנטנה בדיוק כמו אז. קרן אור ששלח הירח דרך החלון הצר מלמעלה נפלה עליה והנעימה את שנתה בזוהר ורוד.
______________________________________________
את הקטע כתבתי כתרגיל שעוסק בפחדים, במסגרת סדנת
כתיבה בהנחייתי.
