יומן כתיבה / עבודה?

אפשר לספר את זה ככה: יום אחד, לפני כארבע שנים, החלטתי שאני מפסיקה לעבוד תמורת התשלום הנמוך שקיבלתי כל חודש ומתחילה לעבוד בלי תשלום בכלל.

אבל זה לא מדויק. בעצם, זאת לא היתה החלטה של ממש. זה היה מרד. חלק אחד בי התמרד נגד חלקים אחרים, צייתניים יותר, חששניים יותר, מוסריים יותר. עבדתי אז כעורכת לשון בחצי משרה בהוצאת ספרים. עבודת ניכוש, ככה קוראת לעריכת לשון חברה למקצוע. ואני כבר לא יכולתי לנכש בשדות זרים. רציתי – גם אם עוד לא הודיתי בזה אפילו בפני עצמי – לזרוע ערוגה משלי.

מה עשיתי בימים הארוכים, בשעות שהתפנו? אמנם הייתי אמא לשני פעוטות, הקטן שבהם עוד היה תינוק, אבל הם יצאו כל יום מהבית בחברת אבא שלהם. השעות שהיו מוקדשות עד אז לעבודה עדיין היו פנויות. מה עשיתי?

מה כבר עשיתי?
אני שנים לא עשיתי כלום.
אני רק הסתכלתי בחלון.
טיפות גשם נספגו לתוך הדשא,
שנים על שנים.
זה היה דשא רך ומשובח.
שחרורים התהלכו עליו.
אחר כך פרחו מחרוזות דקות של פרחים זעירים
בוודאי באביב.
אחר כך צבעונים,
נרקיסים אנגליים,
לוע האריה
שום דבר מיוחד.
אני שום דבר לא עשיתי.
חורף וקיץ התהפכו בין גבעולי הדשא.
ישנתי כל כמה שאפשר.
היה זה חלון גדול די הצורך.
כל מה שיש בו צורך
ראיתי בחלון.

שנים תהיתי על השיר הזה של דליה רביקוביץ*. מה זאת אומרת "אני שום דבר לא עשיתי"? היום, כשאני כותבת כשִגרה יומיומית, אני קוראת את השיר הזה כשיר על מעשה הכתיבה. אני מתחילה לקבל את המציאות שבה אני מפנה לי המון זמן כדי שאצליח לכתוב מעט. אולי פסקה או שתיים. אולי שעה ביום. ביום טוב אני יכולה לכתוב שעתיים ואפילו שלוש, אבל בשביל זה אני צריכה לעשות המון כלום. אני יכולה להרגיש את זמן הכלום הזה בשיר, זמן חמקמק שקשה לשים אותו במלים וקשה להכניס אותו ללוח זמנים. זמן של מבט ושל רחרוח, של שינה ושל תשומת לב מרוחקת מעט, מבעד לחלון. לפנים נהגתי לקרוא בשיר הזה חוסר אונים, ואפילו מחלה וידיעת הסוף. אבל היום אלה נסוגו לצללים שבעומק החדר, ועל השולחן שליד החלון נשארה הכתיבה.

האם אפשר לקרוא לזה עבודת הכתיבה? אני לא יודעת. מה זאת עבודה? לפעמים אני עייפה מאוד. לפעמים יש לי תוצרים. פעם אחת אפילו התקבל תשלום בדואר! אבל אני יודעת שבשביל רוב האנשים אני לא עושה כלום. אין לי עבודה. אני לא מתפרנסת. אני מרשה לעצמי. אולי יש לי מֶצֶנַט או בעל שעובד קשה, וההורים בטח עוזרים לי, ויש לי רק שני ילדים ואני גרה בצפון ששם הכל זול יותר. גדלתי בקיבוץ, ואין צורך להדגיש שעבודה היא מה שעושה מי שקם בבוקר ויוצא לשדה. ואני? אני כבר ארבע שנים לא עשיתי כלום.

 

* "החלון", דליה רביקוביץ, מתוך הספר אהבה אמיתית, עמ' 27
 ____________________________________________________________________

פורסם גם בעלון המקוון "באופן טבעי"

לקרוא ספרי ילדים

בבלוג הזה אני רוצה לכתוב על ספרי ילדים ונוער כי זה מה שאני אוהבת לקרוא.

אני לא מתכוונת לומר שאני אוהבת את פו הדב, את אליס בארץ הפלאות, את הרוח בערבי הנחל, את הנסיך הקטן... כמובן, אני אוהבת גם אותם, אבל אלה ספרים שרוב המבוגרים אוהבים לאהוב, ספרים שיש בהם רובד נוסף שמיועד לתקשר ישירות עם מבוגרים, ומשום כך הרבה פעמים כשאני מצהירה על אהבתי לספרי ילדים אני נתקלת בתגובות שמהללות את הספרים האלה.
לא, אני פשוט אוהבת לקרוא ספרי פרקים בכריכה קשה (ולצערי היום כבר לא עושים אותה עם כריכה קשה - כמה חבל!), שמיועדים לבני "שמונה עד שתים-עשרה" (הגדרה שכזאת. לא מחייבת בכלל). אני אוהבת מאוד לקרוא גם ספרים שמיועדים לבני נוער קצת יותר גדולים - ספרי פנטזיה או ספרים שיש בהם איזו אלימות או נערים מחוצ'קנים שמפנטזים על נערות בגוזיות, ולפעמים יש בהם אלכוהול וסמים. בקיצור, אני חובבת ספרי ילדים-ונוער.
לא מדויק לומר שאני לא קוראת בכלל ספרים רציניים למבוגרים; אבל כשאני רוצה להיות בטוחה שהקריאה תסב לי הנאה מוחלטת, לא תובענית, כשאני רוצה להתרגש - אני קוראת ספרי ילדים-ונוער. אני קוראת מהר ואין לי תקציב גדול והזיכרון שלי מלא חורים, ולכן אני יכולה לקרוא ספרים אהובים עשרות פעמים. מתורגמים או מקוריים, בעברית, שפת הילדות שלי. חדשים או משומשים, עכשוויים או ישנים מאוד וכל מה שבאמצע.

למה ככה?

אני לא באמת יודעת למה אני קוראת בעיקר ספרי ילדים-ונוער. חברה העלתה השערה שאולי בשנים שבהן גיליתי את הספרים האלה, באותן שנות הילדות שבין שמונה לשתים-עשרה שבהן, לראשונה, קראתי בעצמי ספרים שבחרתי לבד בספרייה, סיפקה לי הקריאה בריחה ונחמה מחיי היומיום (שאכן, גם בלי שאחזיק בזכרונות ילדות רבים, אני די בטוחה שלא היתה בהם הרבה הנאה); ושאותה נחמה אני מוצאת באותם ספרים גם כיום. ייתכן שהצדק אִתה.
אם כי, למען האמת, עד שלא ראיתי איך אנשים מגיבים בהשתאות לספרייה הפרטית שלי בבית, לא במיוחד שמתי לב להעדפה הזאת שלי. כמו הרבה דברים בעולמי, גם היא נראית לי טריוויאלית. מה, לא כולם אוהבים ספרים כאלה?! ובשיא הטבעיות החלטתי שכאן, בבלוג הזה, אכתוב בעיקר על ספרי ילדים-ונוער, כי זה נושא שבאמת מעניין ומלהיב אותי והצטברו אצלי, ככה נראה לי, כמה דברים לומר בו.

ולכן זה המקום גם לשאול את עצמי שאלה שאף פעם לפני כן לא ממש שאלתי: מה אני אוהבת בספרי ילדים-ונוער?
ובכן, בואי נראה...

אני אוהבת לצלול לתוך הרפתקה מלאת מתח - בידיעה שהסוף יהיה טוב. שהגיבורה לא תמות פתאום באמצע הספר! ושהטובים ינצחו, גם אם הדרך תהיה קשה.

אני אוהבת את התיאורים שלא מתביישים בעצמם, גם אם הם ארוכים ומשעממים בעיני ילדים שגדלו על הארי פוטר. את תיאורי השקיעה והזריחה באן שרלי, שמחברים בסמליות חסרת מבוכה בין מצב רוחה של הגיבורה למזג האוויר. את תיאורי השמלות מבדי המוסלין והתחרה וכובעי הקטיפה והעיניים הנוצצות ככוכבי הערב והתסרוקות. אני אוהבת את תיאורי הערבה המושלגת ואת פרטי-הפרטים של היומיום בבית קטן בערבה (ועל כך, אני מקווה, ברשימה נפרדת, בקרוב).

[ואני אוהבת להתאמץ לדמיין את כל אלה בעצמי! לא ראיתי אף לא אחד מסרטי ה"פ ולא גדלתי על מליסה גילברט ומייקל לנדון בסדרת הטלוויזיה הידועה. ואיך אפשר לתת לג'ו מארץ', ששערה הוא "פארה היחיד", לדבריה, להתגלם בדמותה היפהפייה והכובשת של וינונה ריידר?] 

אני אוהבת את החיבור לתקופות עבר: אני אוהבת לחלץ אפיונים תקופתיים מדברים שסופרים "משיחים לפי תומם" בספרים שנכתבו בתקופות אחרות, כמו סוד הגן הנעלם, נשים קטנות, מָדיקֶן, הכיתה המעופפת; ואני אוהבת גם לקרוא על תקופות אחרות בספרים שנכתבים כיום וכותבים את העבר מחדש - אם מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, כמו המכשפה מאגם הקיכלים הנפלא של אליזבט סְפּיר, שיצא בשנות השבעים ב"כתרי", וכמו ספריה של סיליה ריס מכשפה ושודדות ים המאוחרים יותר; ואם במאמץ כן לשחזור היסטורי, כמו באדם בדרך, הדובה המרקדת ואחרים.

אני אוהבת את ההימנעות משפה בוטה, מאכזריות לשמה, מתיאורי סקס, מהצורך להרשים בכל מחיר. זה נכון במיוחד לספרים שקדמו לה"פ, שנהנו, כנראה, מהשוליוּת הכלכלית והתרבותית שיוחסה לספרי ילדים ונוער, או לפחות מהיעדר יומרה לקסום לכל גיל ולמכור בכמויות עצומות.

ולמען הסר ספק אומר כאן שאני אוהבת גם את משחקי הרעב ואת יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית ואולי אוהב גם את דמדומים כשאקרא אותו. אמנם ייתכן שהספרים האלה הוכתרו בכותרת "ספרי נוער" גם משום שזאת נהפכה לסיווג נחשק בעשור האחרון (ה"פ); אבל יש גם משהו שמשייך אותם באמת לקטגוריה הזאת: הם כתובים מנקודת המבט של בני נוער - גם אם אלה בני נוער שכבר ראו הכל.    

כן, זאת בהחלט סיבה חשובה: אני אוהבת ספרי ילדים-ונוער כי הם עוסקים בילדים ובבני נוער ובעולמם. ואני שואלת את עצמי - מה הדבר הזה, מה המיוחד בעולם הילדי שמתבטא בספרים האלה?
יכול להיות שזאת מוחשיות. אולי אלה הם moments of being, רגעי חיוניות צרופה שאינם מתרפקים על מה שהיה או מודאגים ממה שיהיה. המציאות, אותה מציאות שאני נוטה כל כך להתווכח אִתה - המציאות ראויה להתפעלות: הכריכים הטעימים של הפיקניק (ובקבוק הלימונדה!), הפלג ליד הבית, הרכבת השואגת, החבר הכי טוב, השלג שתמיד יורד בבוקר חג המולד. נדמה לי שילדים - או לפחות ילדים בספרי ילדים - אינם מהססים להתפעל ואינם ממהרים להתווכח עם המציאות. ואם היא מציאות רעה - והרבה פעמים היא רעה, בספרים, אחרת על מה יספרו? - הם פועלים בתוכה ומשנים אותה.

אלה כמה מהסיבות שבגללן אני אוהבת לקרוא ספרי ילדים-ונוער.   

יומן קריאה / ספרי ילדים ונוער, במקום הקדמה

בבלוג הזה אני רוצה לכתוב על ספרי ילדים ונוער כי זה מה שאני אוהבת לקרוא.

אני לא מתכוונת לומר שאני אוהבת את פו הדב, את אליס בארץ הפלאות, את הרוח בערבי הנחל, את הנסיך הקטן... כמובן, אני אוהבת גם אותם, אבל אלה ספרים שרוב המבוגרים אוהבים לאהוב, ספרים שיש בהם רובד נוסף שמיועד לתקשר ישירות עם מבוגרים, ומשום כך הרבה פעמים כשאני מצהירה על אהבתי לספרי ילדים אני נתקלת בתגובות שמהללות את הספרים האלה.
לא, אני פשוט אוהבת לקרוא ספרי פרקים בכריכה קשה (ולצערי היום כבר לא עושים אותה עם כריכה קשה - כמה חבל!), שמיועדים לבני "שמונה עד שתים-עשרה" (הגדרה שכזאת. לא מחייבת בכלל). אני אוהבת מאוד לקרוא גם ספרים שמיועדים לבני נוער קצת יותר גדולים - ספרי פנטזיה או ספרים שיש בהם איזו אלימות או נערים מחוצ'קנים שמפנטזים על נערות בגוזיות, ולפעמים יש בהם אלכוהול וסמים. בקיצור, אני חובבת ספרי ילדים-ונוער.
לא מדויק לומר שאני לא קוראת בכלל ספרים רציניים למבוגרים; אבל כשאני רוצה להיות בטוחה שהקריאה תסב לי הנאה מוחלטת, לא תובענית, כשאני רוצה להתרגש - אני קוראת ספרי ילדים-ונוער. אני קוראת מהר ואין לי תקציב גדול והזיכרון שלי מלא חורים, ולכן אני יכולה לקרוא ספרים אהובים עשרות פעמים. מתורגמים או מקוריים, בעברית, שפת הילדות שלי. חדשים או משומשים, עכשוויים או ישנים מאוד וכל מה שבאמצע. 

למה ככה?

אני לא באמת יודעת למה אני קוראת בעיקר ספרי ילדים-ונוער. חברה העלתה השערה שאולי בשנים שבהן גיליתי את הספרים האלה, באותן שנות הילדות שבין שמונה לשתים-עשרה שבהן, לראשונה, קראתי בעצמי ספרים שבחרתי לבד בספרייה, סיפקה לי הקריאה בריחה ונחמה מחיי היומיום (שאכן, גם בלי שאחזיק בזכרונות ילדות רבים, אני די בטוחה שלא היתה בהם הרבה הנאה); ושאותה נחמה אני מוצאת באותם ספרים גם כיום. ייתכן שהצדק אִתה.  
אם כי, למען האמת, עד שלא ראיתי איך אנשים מגיבים בהשתאות לספרייה הפרטית שלי בבית, לא במיוחד שמתי לב להעדפה הזאת שלי. כמו הרבה דברים בעולמי, גם היא נראית לי טריוויאלית. מה, לא כולם אוהבים ספרים כאלה?! ובשיא הטבעיות החלטתי שכאן, בבלוג הזה, אכתוב בעיקר על ספרי ילדים-ונוער, כי זה נושא שבאמת מעניין ומלהיב אותי והצטברו אצלי, ככה נראה לי, כמה דברים לומר בו.

ולכן זה המקום גם לשאול את עצמי שאלה שאף פעם לפני כן לא ממש שאלתי: מה אני אוהבת בספרי ילדים-ונוער?
ובכן, בואי נראה...

אני אוהבת לצלול לתוך הרפתקה מלאת מתח - בידיעה שהסוף יהיה טוב. שהגיבורה לא תמות פתאום באמצע הספר! ושהטובים ינצחו, גם אם הדרך תהיה קשה.

אני אוהבת את התיאורים שלא מתביישים בעצמם, גם אם הם ארוכים ומשעממים בעיני ילדים שגדלו על הארי פוטר. את תיאורי השקיעה והזריחה באן שרלי, שמחברים בסמליות חסרת מבוכה בין מצב רוחה של הגיבורה למזג האוויר. את תיאורי השמלות מבדי המוסלין והתחרה וכובעי הקטיפה והעיניים הנוצצות ככוכבי הערב והתסרוקות. אני אוהבת את תיאורי הערבה המושלגת ואת פרטי-הפרטים של היומיום בבית קטן בערבה (ועל כך, אני מקווה, ברשימה נפרדת, בקרוב).

[ואני אוהבת להתאמץ לדמיין את כל אלה בעצמי! לא ראיתי אף לא אחד מסרטי ה"פ ולא גדלתי על מליסה גילברט ומייקל לנדון בסדרת הטלוויזיה הידועה. ואיך אפשר לתת לג'ו מארץ', ששערה הוא "פארה היחיד", לדבריה, להתגלם בדמותה היפהפייה והכובשת של וינונה ריידר?] 

אני אוהבת את החיבור לתקופות עבר: אני אוהבת לחלץ אפיונים תקופתיים מדברים שסופרים "משיחים לפי תומם" בספרים שנכתבו בתקופות אחרות, כמו סוד הגן הנעלם, נשים קטנות, מָדיקֶן, הכיתה המעופפת; ואני אוהבת גם לקרוא על תקופות אחרות בספרים שנכתבים כיום וכותבים את העבר מחדש - אם מנקודת מבט נשית ופמיניסטית, כמו המכשפה מאגם הקיכלים הנפלא של אליזבט סְפּיר, שיצא בשנות השבעים ב"כתרי", וכמו ספריה של סיליה ריס מכשפה ושודדות ים המאוחרים יותר; ואם במאמץ כן לשחזור היסטורי, כמו באדם בדרך, הדובה המרקדת ואחרים.

אני אוהבת את ההימנעות משפה בוטה, מאכזריות לשמה, מתיאורי סקס, מהצורך להרשים בכל מחיר. זה נכון במיוחד לספרים שקדמו לה"פ, שנהנו, כנראה, מהשוליוּת הכלכלית והתרבותית שיוחסה לספרי ילדים ונוער, או לפחות מהיעדר יומרה לקסום לכל גיל ולמכור בכמויות עצומות.

ולמען הסר ספק אומר כאן שאני אוהבת גם את משחקי הרעב ואת יומן אמיתי לגמרי של אינדיאני במשרה חלקית ואולי אוהב גם את דמדומים כשאקרא אותו. אמנם ייתכן שהספרים האלה הוכתרו בכותרת "ספרי נוער" גם משום שזאת נהפכה לסיווג נחשק בעשור האחרון (ה"פ); אבל יש גם משהו שמשייך אותם באמת לקטגוריה הזאת: הם כתובים מנקודת המבט של בני נוער - גם אם אלה בני נוער שכבר ראו הכל.    

כן, זאת בהחלט סיבה חשובה: אני אוהבת ספרי ילדים-ונוער כי הם עוסקים בילדים ובבני נוער ובעולמם. ואני שואלת את עצמי - מה הדבר הזה, מה המיוחד בעולם הילדי שמתבטא בספרים האלה?
יכול להיות שזאת מוחשיות. אולי אלה הם moments of being, רגעי חיוניות צרופה שאינם מתרפקים על מה שהיה או מודאגים ממה שיהיה. המציאות, אותה מציאות שאני נוטה כל כך להתווכח אִתה - המציאות ראויה להתפעלות: הכריכים הטעימים של הפיקניק (ובקבוק הלימונדה!), הפלג ליד הבית, הרכבת השואגת, החבר הכי טוב, השלג שתמיד יורד בבוקר חג המולד. נדמה לי שילדים - או לפחות ילדים בספרי ילדים - אינם מהססים להתפעל ואינם ממהרים להתווכח עם המציאות. ואם היא מציאות רעה - והרבה פעמים היא רעה, בספרים, אחרת על מה יספרו? - הם פועלים בתוכה ומשנים אותה.  

אלה כמה מהסיבות שבגללן אני אוהבת לקרוא ספרי ילדים-ונוער.