יומן קריאה

יומן קריאה: ספרי ילדים ונוער, במקום הקדמה

יומן קריאה: בית קטן בערבה

דמדומי הרעב 1

דמדומי הרעב 2


***********************************************
דמדומים בנוי מחומרים של רומן רומנטי טיפוסי: גיבורה חלשה או מוחלשת, לא מודעת לכוח המשיכה שלה, בודדה במקום זר, פוגשת בגבר מסתורי, בעל יופי וכוח בלתי מצויים. היא נמשכת אליו מיד, ממוגנטת, ובטוחה שהוא סולד ממנה; מבולבלת מהתנהגותו מלאת הסתירות כלפיה ועיוורת לתשוקה שהיא מעוררת בו.

קראתי רומנים רומנטיים כאלה למכביר כשהייתי נערה. ספרות זולה במלוא מובן המלה, דבר להתבייש בו ולבוז לו ולעצמך הקוראת אותו. הם הסעירו את דמי והמריצו את פעימות לבי ועוררו בי חלומות בהקיץ על אהבות מרטיטות ומלאות תשוקה, על משיכה בלתי נשלטת לגבר יפה תואר ואפל ומסתורי. ההורמונים שיבשו את דעתי – אני בטוחה בזה אפילו שאני לא זוכרת איך בדיוק. הייתי בת שלוש עשרה בערך, וכבר ניחשתי שנשיקות הן לא סוף הדרך במעשה האהבה אלא רק תחילתה.

כשהתבגרתי קצת זנחתי את הרומנים הרומנטיים, אבל כשקראתי את דמדומים הבנתי שעדיין יש לסוג כזה של כתיבה כוח משיכה לא מבוטל בשבילי. בעיקר אם היא כתיבה שמתעלה מעל למגבלות הז'אנר – ודמדומים אכן כתוב טוב יותר מספרי הרומן הרומנטי הזולים ההם, ובגלל האלמנט הפנטסטי הדומיננטי שבו הוא גם אינו כבול למגבלותיהם. עם זאת, הופתעתי לגלות בו איכויות רומנטיות ואפילו אירוטיות שהחזירו אותי לספרות הזולה של נעורי (אגב, אני מדברת כאן רק על הספר הראשון בסדרה. מבין השאר קראתי רק את השני, והוא בהחלט לא עניין אותי כמו הראשון).

אין להכחיש – גם דמדומים אינו ספרות חתרנית ואינו קורא תיגר על הסדר החברתי הקיים, וגם הוא כובל את עצמו בשמחה לקונבנציות השמרניות המוזרות של האמריקאים, שספרות הנוער המוכרת לי נענית להן בדרך כלל. כך, למשל, גם הוא מניח שאהבה ראשונה שמתעוררת בגיל העֶשרה היא נצחית – והנצח פה נצחי הרבה יותר מאשר סתם נישואים לאהבת נעוריך. אבל דמדומים לפחות חותר תחת הזהירות היתרה שנוקטים הספרים שמניתי ברשימה הקודמת בדיבורם על משיכה גופנית, על השתוללות הורמונלית מבלבלת.

המחברת מצהירה על כוונותיה באמצעות המוטו בפתח הספר, שלקוח היישר מבראשית: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אוכלך ממנו מות תמות". הפסוק הזה, שבתרבות היודאו-נוצרית שימש מצע רעיוני כדי לכרוך יחד חטא, מין ומוות, הוא בחירה מעניינת כשמדובר בספרות רומנטית לנערות. איך סטפני מאייר מממשת את ההבטחה שהיא עומדת לטפל בנושא טעון כל כך? באמצעות דמותו של הערפד, כמובן. הערפד המוסרי, שהחליט להתגבר על טבעו המפלצתי, מייצג בגופו את ההתגברות על התשוקה (לדם בני אנוש, במקרה הזה) ואת האלמוות המיוסר של החוטא בעל-כורחו.

ומכיוון שממילא אין לצפות שערפד יחשוק בנערה בדרך הרגילה, האנושית, המינית, הדרך הזאת רק נרמזת בספר הראשון בכמה משפטים לא מאוד תאוותניים, וברוב-רובו של הספר המחברת משוחררת מהתמודדות עם בעיית-הסקס-בספרים-שקוראות-ילדות-בנות-שתים-עשרה; ועם זאת, דווקא מפני שמדובר בערפד הסופרת יכולה לדבר על משיכה בצורה מפורשת כל כך. אדוארד הערפד נמשך לבלה האנושית ובלה נמשכת לאדוארד, והם נמשכים זה לזה במלוא חושיהם, האנושיים והערפדיים גם יחד. ריחה של בלה מטריף את אדוארד, צווארה הלבן כמעט מעביר אותו על דעתו... והקוראות מבינות שהוא היה רוצה לטרוף אותה, פשוטו כמשמעו, ורק אהבתו החסרת ההיגיון אליה שומרת עליה מפניו. ולא רק תשוקתו של אדוארד היא גופנית כל כך, גם בלה מתקשה לעמוד בפניו: ריחו מסחרר אותה, מגע שפתיו הקרות גורם לה להתנפל עליו בתשוקה חסרת מעצורים – או להתעלף ("אני חושבת ששכחתי לנשום", היא מסבירה לו), ויופיו העל-אנושי פועל עליה בדרך אנושית ככל האפשר.

ולמרות זאת הם מצליחים להישאר בתחום המותר בספרי נוער – נשיקות וחיבוקים מגוננים. כמו אוהב אבירי בעולם שבו הבתולים חשובים מכל, כך הערפד המוסרי אדוארד: ככל שהוא אוהב אותה יותר ונמשך אליה יותר, כן הוא שומר יותר על "בתוליה" – כלומר נמנע מדמה. ובשביל בלה, כמו בסיפורי הבתולה והאביר, אדוארד הוא המגן המושלם, הגבר שאתו היא מרגישה מוגנת לחלוטין. היא נקלעת לצרות בלי הרף, הוא מציל אותה פעם אחר פעם, וככל שהוא מוסיף ומסביר לה שהסכנה האמיתית לחייה נשקפת לה ממנו – הערפד שקרבתה אליו עלולה להעביר אותו על דעתו ולנעוץ בה את ניביו ברגע אחד של חולשה – כן מתגברת אהבתה אליו. וכשהוא עוטף אותה בזרועותיו היא, מבחינתה, בטוחה מכל רע ויכולה להתמסר לכל רטט של אושר חושני ותשוקה חיונית שגורמים לה קרבתו ואהבתו. לא ייפלא, אפוא, שהאדרנלין נח דווקא כשהיא אתו, ומאפשר לאוקסיטוצין, "הורמון האהבה", לפעול את פעולתו המבורכת.

אפשר ללעוג לרטט הזה, למלים שמעוררות אותו, לסופרת שטווה אותן בכשרון למרות היעדר ההילה, למרות הזלזול שנקשר בהן, במילות האהבה והתשוקה של גיל הנעורים. אני מצאתי שהן דווקא מחזירות אותי לגילויים הבלתי נשכחים ולרגעים החד פעמיים של שנות העֶשׂרה ההן – שנות התשוקה והפחד מהדם.

------------------------------------------------------------


 פורסם גם במגזין המקוון הפנקס

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה