יומן קריאה: לכרמי

יד שנייה

שיר ילדים ישן שנכתב בתקופה שעבדתי בחנות הספרים המשומשים "צו קריאה"

ידיים של ילד אחר לפני
קראו בספר שלי,
השאירו כתמים בתור רמזים,
סימנים סודיים בשבילי.

הילד ההוא – הוא אהב שוקולד:
הנה כתם חום-מרירי.
הוא אהב לאכול כשישב לו לבד,
וקרא בספר, סִפרי.

יש לי בספר שני סיפורים:
מלים וטביעות-אצבעות.
במתח קרא והשאיר פירורים
ואולי, בסוף, גם דמעות.

-------

כשידעתי שאעבור היום באבן גבירול חשבתי שאקפוץ להגיד לו שלום. מזמן לא התראינו. אולי שנתיים. הייתי סמוכה ובטוחה שכרגיל, זה לא יפריע לנו לדבר כאילו התראינו אתמול. כבר ראיתי את התמונה: אכנס והוא יהיה שקוע באיזה ספר, או אולי יהיה עסוק עם לקוח, אספן ספרים כפייתי או עובר אורח מזדמן. אני אחכה עד שיגמור את הפִּסקה וירים את העיניים או שיתפנה מהשיחה, ויגיד לי שלום מופתע וחגיגי שמחביא שמץ לגלוג, כאילו כל כניסה שלי לחנות היא כבוד גדול. 

ככל שהתקרבתי כן התגנב ללבי הספק: הרי כבר חמש אחר הצהריים, והוא בכלל עובד בבקרים ובארבע ממהר הביתה, לילדים ולמיכל. ועם זאת, לחנות סגורה על מנעול ובריח לא ציפיתי. סקרתי את חלון הראווה וזיהיתי כמה ספרים שכבר אז, לפני עשרים שנה, כשעבדתי ב"צו קריאה", היו נדירים. אחר כך הצצתי פנימה דרך זגוגית הדלת, אבל גם כשהבחנתי בתמונה שעל הכוננית לא נרמזתי. למען האמת עוד לא התרגלתי למראה שלו בלי משקפיים ועם לא הרבה שיער. בזכרוני הוא עוד שמור כבן שלושים - כמה מבוגר הוא נדמָה לי כשרק הכרנו! - וגם כשהבנתי שזה הוא המצולם לא תפשתי מה אני רואה. המסגרת השחורה סביב התצלום, זר הפרחים שעומד מאחוריו. איך אפשר לתפוש?

שאלתי את בעל החנות השכנה, והוא אמר לי. 

אני הולכת באבן גבירול ובוכה.